מגמות בקולנוע של שנות ה2000

מן הסתם קולנוע הוא התחום הקרוב ביותר לליבי וזהו התחום שבו אני הכי שולט מכל נדבכי התרבות. המהיימנות המדוייקת של הקולנוע לשקף את התקופה , לשרטט היסטוריה ולהיות רפרנס מדוייק יחסית לתקופה נובע מהיותו מראה דו כיוונית- הוא משקף את ההיסטוריה אך מושפע ממנה, הוא מתאר תקופה אך גם חלק מתקופה. הקולנוע של שנות ה2000 מורכב ומסועף. לא היתה מגמה בולטת אחת, לא זרם חדש (אפילו בשנות ה90 אפשר להצביע על זרם קולנועי משפיע חדש- סרטי ה"דוגמה" מדנמרק) אלא אוסף של סרטים שלעיתים קשה לפענח קשר ביניהם. ובכל זאת אנסה לזהות מגמות בקולנוע של שנות ה2000, עשור קולנועי עשיר ומרתק שהוכיח לנו כי הקולנוע רחוק מההספדים הרבים שנתנו לו בעשור הקודם, וזאת חרף האינטרנט, המצלמות הדיגיטליות, הטלוויזיה ושאר אבני נגף שאיימו להכחידו. בשנות ה2000 האומנות השביעית היא עדיין המשפיעה ביותר, המסקרנת ביותר וזאת שמחוברת מכל לציבור. האם זה ימשך? קשה לדעת אך אני מנחש שכן.

רקוויום לחלום (2001, דארן ארונופסקי), העתיד הוא סרט רע.

1. סרטי פרה- 9-11
בשנות ה90 נפוצו סרטים רבים ששימשו כמעיין נביאי זעם וביטאו חששות כבדים לקראת סוף המילניום. הפחד מהטכנולוגיה, מאיבוד השליטה, מאיבוד הזהות, מגלובליזציה ומהתחמשות מצאו מקומם בשלל סרטי אסונות ומד"ב כגון "היום השלישי" , "מכסח הדשא" (פחד מהטכנולוגיה וממה שבשנות ה90 נקרא "מציאות ווירטואלית"- חשש שהתבדה), שליחות קטלנית 2 (שדווקא מציע פתרון אופטימי אבל מעלה חששות כבדים על הטכנולוגיה המקדמת בקצב מהיר מדי) ועוד. המגמה התחזקה בסוף שנות ה90 ובתחילת ה2000 למרות שלאחר פרוץ המילניום נוכחנו לדעת שהמכונות לא השתלטו על האדם, שמגפות קשות לא הכניעו את האנושות (12 קופים, התפרצות) ואפילו באג 2000 לא באמת הכניע אותנו.
הקולנוע של סוף המלניום הגיע לשיאו ב1999, אחת השנים החשובות בתולדות הקולנוע המערבי, כששורה של סרטים ביטאו את המצוקה הקשה , הפחד מהעתיד ואובדן הדרך. "אמריקן ביוטי" – זוכה פרס האוסקר לאותה שנה הראה לנו אמריקה מתפוררת, עצובה שאיבדה את ערכיה. כמו גיבור הסרט גם אנחנו כבר בקבר ואין לנו אלא לומר קדיש על החלום הנפלא שהפך לסיוט נוראי. "מועדון קרב" מאותה שנה מראה לנו מציאות דומה ל"אמריקן"- גיבור שכבר מת, סכיזופרן המאמין בהרס המוני על מנת להגיע לישועה. "זמנים משונים" מאותה שנה מראה לנו סיוט מודרני ובו סם אלקטרוני המייצר חוויות.
עד 2001 המשיך גל סרטי נבואות הזעם לשלוט בהוליווד. למרבית האירוניה (או שלא) שיאו של הגל מגיע רגע לפני שהחששות הגדולות שלנו מתממשות – בשנת 2001. דוני דארקו ו"רקוויום לחלום" שניהם מאותה שנה מציגים לנו את שיאו של החשש. ב"דארקו" שעלילתו מתרחשת דווקא בסוף שנות ה80 (סוף עידן תמימות נוסף) אנו נחשפים שוב לגיבור שהוא ספק מת ספק חי, נע בין עולמות שונים של קיום שסופם של כל אחד מהם גרוע מהשני. ב"רקווים" אחד מהסרטים הטובים של העשור ארבעת הגיבורים שלנו חיים אבל מתים רוחנית. הסיוט שלהם גדול מכל מוות כאשר נקודת המוצא גרועה אך נקודת הסיום גרועה בהרבה. אנו נעים לעתיד שחור וככך שהווה גרוע כך המציאות עוד עלולה להתדרדר.
הסרטים הללו מעבר לתוכנם והמסר שניסו להעביר התאפיינו בווירטואוזיות עלילתית וויזואלית ובשימוש חדשני במדיום הקולנועי. נדמה כי הקולנוע הגיע לסף היכולת שלו באותן שנים אך הנפילה היתה חדה וכואבת. ב9-11.2001 התממש הסיוט הגדול ביותר של ארה"ב ולא היה צורך עוד בסרטי אסונות ונבואות זעם. הקולנוע חזר לבסיס, כאשר הקהל דרש וקיבל דרמות תקופתיות, קומדיות רומנטיות ודוקומנטרי.

לתפוס את הפרידמנים (2003, אנדרו ג'ראקי) "למי אתה מאמין?"


2. דוקומנטרי: עד שנות ה2000 נדחקו מרבית הסרטים הדוקומנטרים לשולי הקולנוע והוקרנו בעיקר בערוצי טלוויזיה נידחים ובסינמטקים. הקדמה, הטכנולוגיה המתפתחת המאפשרת לכל אחד כמעט לקחת מצלמה ולצלם, ובעיקר הצורך בסיפורים אנושיים "אמיתים" הביאו לפריחה חסרת תקדים בקולנוע התיעודי. אך מעבר לכך היה זה קולנוע תיעודי אחר שמתח את הגבולות בין מציאות לבדיה, בין "אמת" ל"שקר". נדמה כי כללים בסיסים שמתחו קו ברור בין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי נשברו , הקו הטשטש עד בלי די, וקשה עד בלתי אפשרי היום להבחין לפעמים בין דוקומנטרי לעלילתי.
הבמאי הבולט שהביא את הדוקומנטרי למרכז הבמה היה מייקל מור. מור שפועל מסוף שנות השמונים הפך את הז'אנר שפיתח "דוקו-אקטיביזם" למודל ליוצרים אחרים (ביניהם מיקי רוזנטל שלנו) ואת הדמגוגיה לאומנות ממש, ששיאה הסרט "פרנהייט 9-11" סרט מנפילוטיבי מאין כמוהו שזכה להצלחה קופתית ענקית ולזכיה בפרס הראשון בפסטיבל קאן. המוטו של מור הוא כי קולנוע יכול (וצריך) לשנות את המציאות הלכה למעשה, וכך הוא עושה במיומנות רבה בסרטו הקודם "באולינג לקולומביין" מ2001. מור מצליח באמצעות מצלמתו לשנות את המציאות כאשר מפגיש חבורה של נפגעים מאסון קולומביין עם ראשי רשת "וולמרט" ובכך מונע הפצתם של כדורי אקדח בחנות. האם מור מתעתע בקהל כפי שהוא מתעתע במציאות? ב"פרנהייט" הוא משתמש באמצעים זולים למדי שכאילו נלקחו מסרטי קונספירציה הפופולרים באינטרנט (גם הם זכו לעדנה לקראת סוף העשור, המפורסם שבהם טוען כי המסע לירח הוא זיוף). אך מור לא הצליח להפיל את משטר בוש ב2004 עם צאת הסרט. למרות הכל, שוב נוכחנו במוגבלות של הקולנוע ככלי פוליטי. סרט הוא עדיין רק סרט.

פרספוליס (2008) אנימציה על המהפכה האיסלמית באיראן.

3. אנימציה: עוד ז'אנר הנחשב כנחות לפני שנות ה2000 וזכה למעמד הראוי לו, בזכות שורה של יצירות מופת שמצאו את מקומם בלב הקונצנזוס המערבי. המהפך החל בתחילת שנות ה90 כאשר פוקס העלתה לראשונה מאז "משפחת פלינסטונס" סדרת אנימציה שלא לילדים בלבד בשעת פריים טיים מאוחרת. הייתה זאת כמובן הסדרה "הסימפסונס" שהפכה מאז לסדרת הפריים טיים הארוכה ביותר בכל הזמנים. הסימפסונס שחוללו מהפכה הובילו את הדרך לסדרות אנימציה למבוגרים כגון "סאות' פארק", "ביווס ובאטהאד" ו"דרייה". בשנות ה2000 האנימציה עלתה מדרגה כאשר מצד אחד האולפנים הגדולים גילו את האנימציה הממוחשבת והחלו להפיק בקצב שורת סרטים מצליחים ומנגד יוצרים עצמאים גילו את כוחה של האנימציה והחלו להשתמש בה בדרכים מקוריות וחדשניות.
אולפני פיקסר, אולי האולפנים המצליחים ביותר בשנות ה2000 הפכו לראשונים מזה שנים שמצלחים להיות מזוהים עם קו אחיד, מעיין חותמת גומי איכותית אך במקביל הצליחו להפתיע ולייצר להיטים שנה אחר שנה. "משפחת סופר על" שלהם משנת 2004 הוא לדעתי סרטם הטוב ביותר ואחד מסרטי האנימציה הטובים בכל הזמנים- סרט השובר את חוקי הז'אנר "גיבורי העל" כאשר מפגיש אותו עם ז'אנר מסורתי אחר- דרמה משפחתית, ובו בזמן מפתיע בעיצוב אומנותי-רטרו שנות ה60 , עם קריצה מכוונת לקומיקס ואנימציה ישנים וטובים.
ברגע שהיוצרים הצעירים גילו את האנימציה, וברגע שהיא הפכה לקלה , זולה ושווה לכל נפש, הגבולות נפרצו. האנימציה היא האומנות שהקולנוע רוצה להיות- משוחררת מכבלים, חסרת גבולות בדמיון, בעלת שפה אוניברסלית עשירה ומרתקת ומאפשרת חירות יצירתית כמעט מוחלטת. יוצרים כמו ריצ'רד ליקלייטר וטים בארטון השקיעו את מרצם וכשרונם דווקא באנימציה.
סרטו של ליקלייטר, מחלוצי האינדי של שנות ה2000 מתאפיינים במינימליזם מחד (אחרי הזריחה ו"טייפ" המצולמים במעט לוקיישנים ומעט שחקנים) ומצד שני סגנון ודמיון רב. סרטיו "חיים בהקיץ" (2001) ו"סורק באפלה" מראים לנו עד איפה אפשר ללכת בשילוב של LIVE ACTION ואנימציה. "חיים בהקיץ" מספר על גיבור שכלוא בחלום בתוך חלום. גיבורו של "סורק באפלה" לובש חליפה המשנה את צורתו ללא הרף. הגיבורים הללו מייצגים במידה מסויימת את הקו המטשטש בין חלום למציאות, בין דמיון והזיה לעולם האמיתי, קו שהמשיך להטשטש בסרטים רבים אחרים.
במאים אחרים השכילו למתוח את הקו עוד יותר כאשר שילבו אנימציה בקולנוע דוקומנטרי. "ראיין" , סרטו הקצר זוכה פרס האוסקר של כריס לנדרט ו"וואלס עם באשיר" של ארי פולמן הובילו אותנו למסע אל התת מודע. בסרטים הללו הדמויות המתוארות אמיתיות, קולן אמיתי, והסיפור שלהם אמיתי לחלוטין, אך האם הזכרונות, הפחדים והתקוות שלהם אמיתיות?

קדימה, תריץ אחורה(2007, מישל גונדרי) כל אחד יכול לעשות סרט.

4. סופו של הפוסט מודרניזם הקולנועי:
בשנות ה90 הקולנוע גילה את הפוסט מודרניזם. קולנוענים ובראשם קוונטין טרנטינו וגיא ריצ'י הבינו כי צורה חשובה לפעמים יותר מתוכן וסרטיהם אופיינו בסגננות שונים ומתחלפים, תסריטים השוברים במודע את מימד הזמן והמקום ומחוות אין סופיות לסרטים אחרים.
סרטו האחרון של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד" וההצלחה הקופתית הגדולה שלו אולי רק מחזק את הטענה כי הגל הפוסט מודרניסטי בקולנוע מאחורינו. לאחר 9-11 הקולנוע חזר להיות מסורתי וסטנדרטי, אך כמו בגלגול נשמות, הידע והתובנות על הקולנוע הפוסט מודרניסטי נשארו ויש התייחסות אליהם גם בסרטים שהם כביכול סטנדרטים.
דוגמא טובה לכך היא סרטם של האחים כהן "ארץ קשוחה" . זהו מותחן סטנדרטי למדי, ללא טריקים בעריכה, בצילום או בתסריט, אך סופו של המותחן הזה הוא כל כך פאטאליסטי, כל כך יוצא דופן, שקשה להאמין שסרט זה הוא המצליח ביותר של האחים כהן, והראשון מסרטיהם שזכה באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר.
בשנות ה2000 השוליים הפכו למרכז, אך המרכז השתלט לעיתים על השוליים. סרטי שוליים רבים זכו להצלחה קופתית וביקורתית מרשימה (ג'ונו, מיס סאנשיין הקטנה) וכוכבים חדשים צצו בין לילה (ג'אד אפטו וחבריו, חבורת יוצרי "פרוייקט המכשפה מבלייר"). ההגדרה "סרט אינדי" איננה כבעבר. בעבר נחשב סרט עצמאי לכל סרט שהופק מחוץ לאולפנים ובתקציב זעום. כיום סרט אינדי נחשב לכל סרט שנעשה בתקציב של פחות מ8 מליון דולר (סכום עתק במונחים ישראלים ואירופאים). אולפנים רבים הפיקו סרטי אינדי (וורנר למשל פתחו חטיבה שלמה של סרטי אינדי בה הופקו והופצו סרטים מקוריים רבים כגון "מדעי החלום" של מישל גונדרי). ואם זאת התחרות נעשתה קשה יותר, כאשר כל ילד כיום יכול לעשות סרט באמצעים מינימלים וללא הכשרה כמעט. הדבר גרם לכך שהיוצרים העצמאים התקרבו יותר לשולים, הסרטים שלהם פחות נועזים וחתרנים ויותר מיינסטרימים ונוחים לצפיה.

זהו לבינתיים. מקווה שנהנתם.
גמר חתימה טובה ותראו סרטים (לא רק ביום כיפור..)
אורי

נספחים :

מומלץ לגלוש באתר הסרט "רקוויום לחלום " אתר מדהים שמשלים את חווית הטריפ הרע של הסרט:

http://www.requiemforadream.com/

כאן יש קישור לסרט המלא "ראיין" (2004, כריס לנדרט) הסרט הקנדי המופלא הנותן לנו מסע אל התת מודע, תוך כדי מחווה ליותר אנימציה גאון שהתדרדר לסמים ואלכוהול.
http://www.youtube.com/watch?v=gvfgLBMmtVs

מומלץ אגב לראות את הדוקומנטרי ה"מייקינג אוף" של ראיין "אלטר אגוס" שהוא הרבה יותר מ"מאחורי הקלעים רגיל, סרט השואל שאלות על מהות הדוקומנטרי, על הקו הדק בין שימוש וניצול של דמות בסרט דוקומנטרי ועוד. מומלץ.
http://www.imdb.com/title/tt0431607/ (זה לא הסרט אלא קישור לIMDB)

ואחרון חביב-רציתי לשים פה לינק לאתר של היוצר הכי מוכשר ויצירתי שפועל כיום בעולם הקולנוע-מישל גונדרי. אמה מה - גיליתי שהאתר שלו מסחרי בטירוף ולא ממש מעניין, אז אני מצרף כאן לינק לפרסומת המחופפת-משהו שלו לHP, תהנו.

http://www.youtube.com/watch?v=RWPuPNhtxQE

אסונות העשור

זה אולי לא כל כך אופטימי להתחיל באסונות אבל קשה לי שלא לחשוב על העשור הזה בהקשר של קטסטרופה אחת גדולה. שלושה מהאסונות הידועים והמשפיעים ביותר קרו בעשור הזה (גם אם לא מדובר בגדולים ביותר עדיין מדובר לדעתי על החשובים ביותר) : אסון התאומים ב2001, הצונאמי ב2004 והמשבר הכלכלי הגדול ב2008- עד היום.

אנו חווים את השפעות האפטר שוק של אותם אירועים מזעזעים עד עצם היום הזה.

מה שהופך את האסונות הללו למשפיעים כל כך זה אולי העובדה שהם מוכיחים לנו בשנית כמה אנו חסרי ישע, קטנים וחסרי אונים אל מול כוחות הטבע, הרוע האנושי והמערכת הכלכלית השבירה.

אסון התאומים (2001)

מי לא זוכר היכן היה באותו בוקר ארור ב11.9.2001? כל מה שאוסיף יהיה קלישאה, אך קלישאות נוטות כידוע להיות נכונות בד"כ (זאת קלישאה כשלעצמה). האסון הנורא הזה הוכיח לנו כי הרוע לא זקוק לפצצות חכמות, מודיעין, או טכנולוגיה מפותחת אלא רק לתושיה, סבלנות וסכין יפני.מה שמדהים הוא ששמונה שנים לאחר מכן אין אנו זוכרים את שמות המחבלים (מלבד אולי מוחמד אטא המצרי) אלא רק את שולחם אוסמה בין לאדן, אין אנו יודעים או מבינים בוודעות מדוע הם ביצעו את הפיגוע הגדול בהיסטוריה, מה היתה מטרתן המרכזית ומה הם השיגו מלבד זריעת פחד, פאניקה וכאוס בעולם כולו. הטרור של שנות ה2000 הוא חסר מטרה, חסר הגיון וחסר פנים. חבורת טרוריסטים ממדינות שונות ולאומים שונים שמה שמאחד ביניהם הוא שנאה למערב ולמה שהוא מייצג, ומה בדיוק מייצגת תרבות המערב? האם תרבותה של ארה"ב משולה לזאת שבמדריד בה התרחשה שורת פיגועים 4 שנים מאוחר יותר?

תחושות האבדון והתסכול מתגברות שנים לאחר מהם, כאשר אוסמה בן לאדן עדיין לא נתפס ולא הועמד לדין. האוייב שלנו הוא ווירטואלי, לא ברור, לא נהיר, מופיע בקלטות וידאו מטושטשות באיזורים שלא שמענו עליהם מעולם. האם הוא פרי דימיוננו בלבד? האם האחראי למותם של למעלה מ3000 הוא למעשה שד פרטי שלנו, אותו אנו צריכים להגדרה עצמית, כי הרי ללא פחד אין אהבה, ללא טרור לא תהיה הגנה... אלו מחשבות חתרניות משהו אך בלתי נמנעות בעקבות הבלבול הבלתי נתפס. הטרור השיג את מטרתו. אנחנו מבולבלים עוד יותר. בוש שניסה לעשות סדר בבלאגן בסימונו את האוייבים הפוטנציאלים, יציאה למבצעים צבאים שנויים במחלוקת וחלוקה דיכוטומית ברורה בין "טוב" לרע" לא הצליח לפתור את המשוואה.

הצונאמי (2004)

בתרבות היפנית המושג צונאמי מוזכר דווקא בהקשר חיובי, כגל גדול ועוצמתי, סמל לעוצמתו של הטבע על פני האדם.

ב2004 נוכחנו לדעת שוב עד כמה אנו קטנים, ושוב האויב בלתי סביר, בלתי ידוע, וקשה לפיצוח. 280 אלף איש נהרגו וכמה מליונים נותרו חסרי בית, רובם באיזור דרום מזרח אסיה. העולם כולו התגייס למען קורבנות האסון. קונצרטים ומסעי התרמות שונים ומשונים התקיימו, כל זאת בצל התהייה - מה היה קורה אילו הצונאמי היה מתרחש אצלנו?

שנה מאוחר יותר נתנה תשובה חלקית כאשר סופת ההוריקן "קתרינה" שטפה בסערות את העיר ניו אורלינס בארה"ב והשאירה אלפי חסרי בית. הצונאמי,מלבד הנזק העצום שגרם, הוכיח לנו שוב את הפערים העצומים בין מזרח למערב. הוא הזכיר לנו כי בעוד אנו מתחבטים בעולם הווירטואלי, מילוני אנשים נשארו מחוץ לכפר הגלובלי שלנו ונאבקים מאבקי השרדות יום יומים. כבר שכחנו את דארפור שבסודאן, שם נהרגו למעלה מ700 אלף איש בעשור האחרון, בקונגו ובסומליה, במחלות כמו איידס וכולרה שעוד לא פסו (נשיא זימבאבואה רוברט מוגבה הצהיר לא מזמן כי "אין יותר כולרה" בארצו) אסונות יומיומים שממאנים להשכח. אך הצונאמי היה הגדול מכולם. הוא היכה בנו בנחשוליו והגיע לכל בית. יתכן ומדובר בעוד אסון טבע גדול, אחד מני רבים וקשה לאמוד את השפעותיו. ומצד שני המילה צונאמי כבר איננה זרה לאף אחד מאיתנו לעולם.

המשבר הכלכלי (2008)

המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז תקופת השפל הגדול תפס את רובינו עם המכנסים למטה וזאת דווקא כשכולם היו בטוחים ששום דבר לא יפתיע אותם. כנראה שטעות אכן לעולם חוזרת.

בסוף שנות ה20- תחילת ה30 פרץ השפל הגדול בארה"ב ולאחר מכן באירופה ובעולם כולו. מומחים בנשוא אינם מתקשים לשים את האצבע לנסיבות המשבר- אם זה היה האשראי הרחב שניתן לציבור, התעצמות לא מבוקרת של השוק החופשי על חשבון ביקורת ממשלתית, תאוותנות יתר או אולי תחושת אופוריה שהתפוצצה בין לילה. פר' הר סגור מצביע במחקריו על נפילת האימפריה הרומית על סיבה אחת בלתי שגרתית- בזבזנות נוראית של נשות בני המלוכה שלא הפסיקו לרכוש בדים יקרים, חפצי ערך ויהלומים מכל אותן קולוניות עד שגרמו לגרעון עצום שמוטט את הממלכה.

בניגוד למשברים הללו עדיין קשה למצוא סיבות ברורות למשבר הנוכחי, ולכן הוא אולי מפחיד כל כך , בדיוק כמו גלי הצונאמי ומטוסי אמריקן איירליין שהתרסקו על מרכז הסחר העולמי. האם חגגנו יותר מדי ? לא שזכור לי. ישנם כאלו שמצביעים על משבר ה"סאב פריים" בו קיבלו אזרחי ארה"ב אשראי כמעט בלתי פוסק לרכישת בתים עם משכנתא ללא ריבית, מה שהוביל לגרעון עצום ולהתמוטטותם של בנקים . גם אם הסיבה מספקת היא מעלה שאלות מטרידות אחרות- איך לא ידענו? ברשת כלכלית מסועפת ומתוקתקת מאין כמוה, עם עשרות אלפי אנליסטים, כלכלנים, יועצים ומומחים, עם מידע אמין ומדוייק הזמין לכל נפש, איך לא ראינו את זה מגיע... איך?

הכל כמובן חוכמה לאחר מעשה וחוכמה קטנה ביותר, במיוחד כאשר מדובר בסיכום שנעשה בזמן אמת. ואם זאת תחושת הבילבול, הכאוס, חוסר האונים אוחזת אותי כמו רבים אחרים כשאני נזכר בכל אותם אסונות ומתפלל שלא יבוא אסון נוסף.

ובנימה אופטימית זאת.. שבת שלום וצום קל!!

אורי

הקדמה

עוד מעט מתקרב סיום העשור הנוכחי, שאפילו קשה להגדירו במילים... האם קוראים לו "שנות העשרה?" "שנות האלפיים" או אולי ה"עשור הראשון של שנות ה2000" ? אף אחד לא ממש יודע.



זה היה עשור עמוס ואינטנסיבי אבל גם ריקני משהו. דומה כי הבילבול והכאוס שולטים בו וקשה עד בלתי אפשרי לשים תגיות על העשור הזה, לאבחן אותו ולנתח אותו. אם בעשורים הקודמים ההיו מגמות בולטות שאיפיינו אותם- שנות השישים שסימלו תקווה אותה ייצגו ילדי הפרחים, שנות השבעים שסימלו מחאה אותה סימלו ההיפים, השמונים שסימלו התפכחות שבאה לידי ביטוי אצל היאפים, והתשעים שביטאו מיאוס וניכור שמצאו את מקומם אצל אותו "דור X". (התמונה משמאל מתוך הקליפ remind me של Rokysopp, קליפ מייצג בעיני של שנות ה2000 בהם המציאות הווירטואלית השתלטה לעיתים על המציאות האמיתית, נוצר בילבול וטשטוש לא יאומן בין העולם האמיתי למקביל לו אותו בנינו בעצמינו, אך על כך ארחיב בהמשך)

דרך נוספת להתייחס להתפתחות התרבותית שלנו במהלך העשורים- כמו התפתחות של אדם. כאשר שנות ה60 מייצגים את הילדות, הנאיביות, שנות ה70 את גיל ההתבגרות הזועם והמתריס, שנות ה80 מגדירים את הבגרות, ההתיישבות, ושנות ה90 היא הזקנה המנומנמת.




בכל עשור היתה איזה תנועה חברתית, אומנותית, תרבותית או פוליטית שהתביעה את חותמה על התרבות ושינתה (או ניסתה לשנות) את פני ההיסטוריה. האם היתה תנועה כזאת בעשור הנוכחי?



אם כך מהן שנות ה2000? דומה כי הם מסמלים לידה מחודשת, של גילגול חדש. שוב אנו מתבוננים על העולם בעיני עגל, לא מבינים את השינויים החלים עלינו, לא שולטים במצב אלא משמשים כמשקיפים בלבד.אך כמו בגלגול נשמות יש בנו את התובנות של החיים הקודמים, ואנו נזכרים בהם פעם בפעם.





אולי הכאוס הזה שאני מדבר עליו נובע מכך שאין לנו פרספקטיבה. אנו עדיין חייב בצל אותו עשור וכמו באפטר שוק לאחר אסון אין לנו את היכולת לנתח, לסכם ולהגדיר את העשור הנוכחי.



התמונה מימין- אסון התאומים, האירוע המחולל של העשור.

בהמשך הבלוג אפרוש את הירהורי על התרבות, המוזיקה, הקולנוע,

הספרות, ועוד שאר עיניינים שהעסיקו אותי על סף סיום תקופה שלא

ממש התחילה ועדיין לא נגמרה.
תהנו!
אורי