פוסט אחרון לעונה- מוזיקה

"הם לקחו את הקרדיט על הסימפוניה השנייה שלך
ששוכתבה ע"י המכונה והטכנולוגיה החדשה..
עכשיו אני מבין את הבעיה שראית..." (הבאגלס VIDEO KILLED THE RADIO STAR)ׂ

השיר המצוטט למעלה פתח את שידורי הMTV ב1982 באופן אירוני מוחלט והשכיל להקדים ולהגדיר את מה שחששנו- התפוררות המוזיקה ככלי יצירתי והפקרתו לידי מפיקים, חברות תקליטים, סוכנים ושאר גורמים שיצירה לא תמיד בראש מעיינם. המגמה שהחלה בשנות ה80, הגיעה לשיא אך במקביל זכתה להתנגדות מסיבית בשנות ה90 התנפצה לרסיסים או שמה התחזקה מאי פעם בשנות ה2000? לא ברור.מצד אחד ההתערבות המסחרית בתעשיית המוזיקה היא גדולה מאי פעם, אך לצד זה קמו אלפי יוצרים צעירים שאינם זקוקים עוד לתמיכת תאגידי המוזיקה. האינטרנט והמחשב הם גורמים מכריעים לא רק בשינוי במוזיקה אלא גם בדרך בה אנו צורכים אותה. מעמדו של התקליט כיצירה שלמה כמו ספר או סרט, שלעיתים רבות השלם גדול מסך חלקיו, נשחק עד ללא היכר. בעידן האינטרנט בו כל ילד יכול באמצעות מחשב ביתי ואולי סינטיזייר ליצור את הלהיט הבא, המוזיקה היא הראשונה באומניות שבאמת הגשימה את חזון "פריצת הגבולות". הדוגמא הבולטת לכך היא להקת "ארקטיק מאנקיס" , חבורת צעירים בני 20 מצפון בריטניה שתקליטים הראשון שבר את שיא המכירות בשבוע הראשון, שיא שקדם לו "האלבום הלבן" של הביטלס, 40 שנה מוקדם יותר. הם עשו זאת ללא תמיכה של חברות תקליטים, יחסי ציבור, מנהלים בכירים או אמצעים דומים אחרים,אלא בזכות באזז מטורף שנוצר בעיקר בזכות העמוד שלהם בmy space (עליו דובר כבר בבלוג קודם)

פרנץ פרדיננד- כוכבי הרוק האנונימים שלאחר מות כוכב הרוק





מאידך המהפכה המקווננת הביאה להצפה חסרת תקדים של מוזיקאים או "SO CALLED ONES" שראו כי טוב וניסו ללכת בדרכם של המאנקיז וחבריהם ולפרוץ את הדרך לפסגה מחדר המרתף שבביתם. ההצפה הביאה לסינון יתר ברדיו ובטלוויזיה, שמעדיפים ללכת על "קלפים בטוחים" מלהמר על כוכבים בלתי צפויים.
האם האנטרנט, המשמש כ"עולם ווירטואלי" יכול לשמש כקרש קפיצה לעולם האמיתי? לעיתים. אך כמו שה"ארקטיק מאנקיס" הצליחו, מאות, אם לא אלפים אחרים נכשלו ונשארו תקועים בעולם הווירטואלי, שהוא לרוב, איננו רווחי בעליל.

נורה ג'ונס, מסמלי ההשתעבדות החדשה לתאגידים. מוזיקה מלטפת, לא בועטת.

בעולם המוזיקה היום אין כוכבי רוק. אם הווידאו הרג את כוכב הרדיו, הרי שהאינטרנט הרג את כוכב המוזיקה, אולי את המוזיקה בכלל. היחס כיום ליוצרים וליצירות שלהם הגיע לשפל חסר תקדים. זה התחיל בהורדות הבלתי חוקיות- גנבה שזכתה להצדקה מוסרית ולבסוף לנורמה ממוסדת ומוכרת בכל בית.מותו של מייקל ג'קסון מסמל אולי מכל את סוף עידן ההערצה. אין להשוות את רמת ההערצה לכוכבים כלהקת "קולדפליי", לביונסה, ליידי גאגא או בריטני ספירס לאלו שקיבלו הכוכבים של שנות ה60, ה70 ה80 ואפילו ה90. בכלל דומה כי ככל שהזמן עובר תוחלת החיים של כוכב/ להקה מתקצרת- אם בשנות ה60 הביטלס שרדו בצמרת כעשור, בשנות ה70 לד זפלין ופינק פלויד שלטו במוזיקה ללא עורערין כמעט עשור, בשנות ה90 כבר לא היתה להקה דומיננטית אחת לתקופה של יותר משנתים שלוש, ובשנות ה2000 קשה למנות להקה שהחזיקה מעמד בצמרת יותר משנה. בעולם ללא תקליטים ועם שירים שניתן להוריד בחינם לסלולר, לנגן הMP3 ולמחשב, כוכב הרוק איבד את מעמדו לנצח (?).

לינקין פארק- עוד סממן של ה2000, מוזיקה דמויית רוק

נקודת מבט אופטימית יותר גורסת כי המוזיקה רק הרוויחה מכל העסק. שהרי הכוח שנלקח מחברות התקליטים עבר לאיפה שהוא באמת היה צריך להיות- הצרכן. וכך מעצבי דעת הקהל הם לא פחות מהקהל עצמו. המוזיקה אולי הפכה לחובבנית יותר אבל משם תגיע הישועה, ומותו של כוכב הרוק הוא רק צעד מכאיב לקראת הגאולה והשחרור מהתכתיבים הקלוקלים והמכאיבים של התאגידים.
כך או כך עולם המוזיקה השתנה ללא היכר. אלו שחיפשו את כוכב הרוק מצאו את הוותיקים בעולם המוזיקה, ואנו זכינו לאינספור קאוורים, איחודים וקאמבקים שחלקם מתבקשים ומרגשים (לד זפלין ב2007, פוליס ב2008, הפיקסיז ב2005) חלקם מביכים ומיותרים (להקות ויוצרי שנות ה80 שזכו לעדנה מחודשת). הכוכבים הגדולים של העשור- קולדפליי, ביונסה, אימי ווינהאוס, אמינם, פרנץ פרדיננד, ה"קילרז" ועוד רבים אחרים שאין דופי ביצירה שלהם אך המקוריות והחדשנות שלהם מוטלת בספק, הם גרורות של העשור הקודם, או נסיונות לרכב על הגל, ולא פריצת דרך, התרסה נגד הסגנון הקודם, אלא התכתבות איתו. הם לא היו פוליטים כמו אלו של שנות ה60, גם לא א-פוליטים כמו של שנות ה70, ואפילו לא אסקפסיטים כמו אלו של ה90. הם בעיקר ניסו לעשות לביתם כשהתחרות נעשתה קשה עד בלתי אפשרית והאמצעי הפך למטרה.

זהו לבינתיים . הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה, ועד להודעה חדשה אקח הפסקה מהרהורים על העשור. בקרוב יעלה פוסט חדש על קולנוע... שיהיה לנו עשור שמח!! אורי

נספחים:

אחד הזמרים האהובים עלי שהלך לעולמו בשנות ה2000 הוא ג'וני קאש. קאש זכה לעדנה מחודשת בזכות הסרט "WALK THE LINE" וסדרת דיסקים בשם AMERICAN שהציגה אותו במלוא הדרו, בשורה של קאברים יפיפים זהו אתר הבית שלו

http://www.johnnycash.com/

אחת הלהקות המקוריות האהובות עלי בשנות ה2000 הם THE UNICORNS הקנדים, שיצרו שילוב מרתק ומוזר בין אלקטרוני,פופ, רוק וניו וויב בשימוש עם סינטיסייזרים פרימיטיבים

http://www.myspace.com/theunicornsband

ואם באינדי קנדי עסקינן, קבלו את הבלוג הזה של מייספייס

http://www.myspace.com/theunicornsband

זהו. יש עוד הרבה אך הנייר צר מלהכיל.. תהני ותשמעו מוזיקה!! אורי

ארכיטקטורה

עלי להתוודות כי הארכיטקטורה היא התחום אותו אני הכי מעריץ מבין התחומים שאין לי מושג רב עליהם. הארכיטקטים הם מעצבי עולמינו , אלו שתוחמים את חיינו בבניינים גשרים ומדרכות, ובמידה רבה הם לא רק אלו שמבטאים שינויים ומגמות בתרבות האנושים אלא גם יוצרים את השינויים הללו. מהארכיטקטורה הגותית בימי הביניים שנתנה ביטוי לפחד והאימה שהטילה הכנסייה הקטולית, ועד לסגנונות במאה ה20 כגון דה-קונסטרקטיביזם – אותם מבנים השוברים את הקו הקיים ולמעשה מבטאים מיאוס מסוים בשנות ה70 וה80 מהצורות הישנות,הארכיטקטורה ידעה לא לתפוס את הרגע ולשמר אותו, לעיתים אף הוכתבה ע"י גורמי ממשל פוליטיים שרצו להשליט את סגנונם בכל המקומות אליהם הגיעו. למרות כל זאת החולשה העיקרית של הארכיטקטורה לשמש כנייר לקמוס לתרבות בעשורים השונים היא הזמן הרב הלוקח מתכנון לביצוע, כולל הבירוקרטיה והבנייה המרובה, ומעורבותם של קבלנים ופקידי ממשל ביצירה שלעיתים נדירות היא נחלתו של מעצב אחד ההוגה ממוחו הקודח את התפאורה של חיינו. וכך אנו רואים רעיונות שהבשילו בשנות ה50 הברוטליזם למשל- ביטוי לחזרה לפשטות לאחר מלה"ע ה2 שפרח דווקא בשנות ה70 , או ה"ארט דקו" של שנות ה20 וה30 שלמעשה המשיך את התקופה הרומנטית, שכבר הייתה לקראת סיום כאשר נבנו אותם מבנים. במידה רבה הארכיטקטורה היא האומנות של האתמול, ורק מעטים שיכלו לחזות את העתיד הצליחו להכתיב סגנונות חדשים ומקוריים.

האנדרטה של מיכאל ערד (ישראלי לשעבר) לחללי 9-11 - כרוניקה של העלמות

כשמתייחסים לאדריכלות של שנות ה2000 אי אפשר שלא להתייחס גם למבנים שאינם עוד- הרי הם מבני מרכז הסחר העולמי בניו יורק שהלכו לעולמם ב9-11-2001. המבנים שהוקמו בשנות ה70 והיו למגדלים הגבוהים בעולם סימנו את ניו יורק כמעצמה עולמית גם בארכיטקטורה.אך מותם לא בישר את מותם של גורדי השחקים. לרגע היה נדמה כי כל יהיה, ואילו התכניות הגרנדיוזית להקמת מגדלים גבוהים אף יותר בעיצובו של דניאל ליפסקינד, הקמת הבניין הגבוה בעולם "בורג' דובאי" וגורדי שחקים נוספים הוכיחו כי בשנות ה2000 הגובה עדיין קובע. אולי האנדרטה המפורסמת המתוכננת על מרגלות בניינו של ליפסקינד היא זכר יחיד לתחושת הפקפוק בבניה לגובה, הבושה והאשמה שלאחר אסון התאומים.

בנייה ירוקה- העתיד של הארכיטקטורה

בשנות ה2000 נכנס מושג חדש לתחום הבניה- "בניה ירוקה". וכך בהתאמה לדור הy הדורש שינוי אקולוגי-חברתי הבניה של העשור הבא תהיה ידידותית לסביבה הרבה יותר ובשאיפה גם משתלבת יותר בסביבה במקום שתכתיב ותכפה סביבה חדשה כפי שעשתה עד כה.
אילו עוד חידושים צפויים לנו בעשור הבא? תוכנות כמו SKATCHUP של גוגל המאפשרות לכל הדיוט לעצב בעצמו בתים יכולות לחולל מהפכה של ממש. הצפיפות הגוברת לצד הצורך לסביבה נקייה ולעיצוב מוצלח יותר עלולים להביא למשבר בתחום . תחום העיצוב שנדחק הצידה ומשבר הדיור בארה"ב , כל אלו ועוד הם מצוקות שעולם הארכיטקטורה נאלץ להתמודד איתו. אך יש סבירות גבוהה להנחה שמה שהיה הוא מה שיהיה. אחרי הכול הבניינים של מחר כבר נמצאים במגירות ובכונני המחשב שנים רבות.

קישורים:

אתר הבית של פרנק גארי

http://www.gehrypartners.com/

סקצ'אפ- תכנת העיצוב של גוגל

http://sketchup.google.com/

גוגל earth

http://earth.google.com/

דת ורוחניות

כיצד להביא את ישו להמונים? זוהי השאלה שהעסיקה את הכנסיה במהלך המאה ה20, אותה מאה שבה העולם המערבי כולו עבר טלטלות שהובלו חלק גדול אם לא את רוב הציבור להפוך לחילוני. הניצנים לשינוי הופיעו עוד במאה ה17 וה18 עם עלייתם של הוגי דעות כגון שפינוזה וחבריו לתנועת ההשכלה, התחזקה במאה ה19 עם פילוסופים כגון ניטשה ותנועות כמו ה"ליברטנים", תנועה שדגלה בשליטתו המוחלטת של הטבע ושללה מכל וכל השגחה עליונה מכל סוג ( אחד מחסידי התנועה היה המרקיז דה סאד) במהלך המאה ה20 החילוניות הגיעה לשיא עם פריחתם של תנועות פילוסופיות ותרבותיות כגון ה"אקזיסטיאליסטים" בראשותם של סארטר וקאמי שינקו את השראתם משפינוזה וניטשה וחזקו את השקפת עולמם החילונית. התרבות החילונית מצאה ביטוי גם בתרבות, באומנות ובפוליטיקה.

ה"דת החילונית" מצאה אלטרנטיבות מתחוכמות ולא פחות מפתות לדת. אחד מהם היא אימוץ של אלמנטים דתים והמרתם לצרכים האישים. לקראת סוף המאה ה20 צצו אין ספור תורות רוחניות, ממדיטציות, יוגה ורייקי ועד לתורות אינסטנט "הגשמה עצמית" וכדומה. אותן תורות איפשרו לציבור החילוני "ללכת בלי ולהרגיש עם" -להינות מ2 העולמות כאשר הם שומרים על אורך החיים החילוני אך נהנים מאלמנטים רוחניים בחיי היום יום שלהם.

בתחילת המאה ה21 ניתן לראות סימנים מסויימים של שינוי. אומנם מרבית העולם המערבי עודנו חילוני" יחסית אבל בניגוד לעבר ואולי בעקבות משברים שונים הקשורים לסיכסוכי דתות, ישנה התקרבות ונסיון להבנה או אולי ניסוח מחדש של החילוניות, התאמת ציפיות ובעיקר טישטוש הגבולות בין קודש לחול.

אבא עשיר אבא עני- הרוחניות החדשה.

הרוחניות החדשה:

הפסיכולוגיה היתה לדת החילונית החדשה במאה ה20 עם עליית הפסיכואנליזה. החילונים מצאו רב חדש ששם את הפוקוס עליהם. במאה ה21 הדת החילונית שיכללה את אמצעיה כאשר מקצוע חדש צץ ותפס את מקומו של הפסיכולוג (סמל לסיאוב?) ה"קואצר". הקואצר הוא פסיכולוג מהיר ומשוכלל שאינו זקוק לניתוח אישיות מדוקדק כדי להציל את נפשיך אלא רק ללוח זמנים מדוייק. הגורו החדש הוא לא יותר מיועץ עיסקי שהעביר את עסקיו לתחום האישי. לצד הקואצ'רים צצו ספרים, מעיין מדריכים לחיים טובים יותר כאשר המסר מתמקד על הגשמה עצמית תוך כדי הצלחה כלכלית, מסר המתאים מאוד לדור הY המקדש ערכים אלו עד מאוד. אם הדור הקודם רצה לנסוע להודו ולחפש את עצמו אז הדור החדש מוצא עצמו דווקא דרך עבודה קשה, עמידה באתגרים והצלחה כלכלית. אותם מדריכים המשלבים "רוחנית" והצלחה כלכלית מסמלת בעיני דווקא את פשיטת הרגל של הדת החילונית, שכשלה במציאת פתרונות מעשיים לרעב הרוחני המקרקר בבניינו החילונית. גם המיאוס וחוסר החדשנות של התרבות, האומנות, הסמים ועולם האופנה בוודאי לא עזר לחילוניות לבסס עצמה כאלטרנטיבה ראוייה לכל דת אחרת.

קבלה- זה אין להיות יהודי.

יהדות :

בעוד הנצרות סבלה לא מעט ממשבר זהות, ומצאה בעבר פתרונות להשאר רלוונטית (הדת הפרוטסטנטית למשל המאפשרת שילוב של הגשמה עצמית לצד אמונה בדת) היהדות מצליחה לצאת ממשבר הזהות שלה רק בשנים האחרונות. אותה דת סגפנית השוללת מיסיונריות ומקשה לחברים חדשים להצטרף אליה, "המציאה" את עצמה מחדש כאשר פרצות שונות כגון לימודי הקבלה תפסו תאוצה דווקא בציבור החילוני והנוצרי דווקא.בשנים האחרונות היהדות חזרה לאופנה , כאשר הלוק החדש שלה איננו מאיים ומטריד כבעבר. היהדות חזרה מהדלת האחורית, מהכמיהה לעבר, מזמירות השבת והאוכל הישן של אימא. אחרי שלמדנו לשנוא אותם חזרנו לאהוב אותם. אחרי הכל כולנו יהודים.

מכוניות

אומנם אינני בקיא במיוחד בתחום הרכב, אבל לא צריך הרבה לראות את התמורות שחלו בעולם הרכבים במהלך העשור הנוכחי וכיצד הן מבטאות את השינויים החברתים, התרבותים והכלכלים שחלו בעולם בעשור המוזר הזה.

מכונית העתיד- לא קרה

בקולנוע הבטיחו לנו כי בשנות ה2000 יעופפו מעל ראשנו מכוניות שונות. בכלל זה משעשע לראות את החזון הקולנועי של תעשיית הרכב ולהשוותו למציאות. אז מכוניות לא עפות מעלינו, לא צוללות ולא חוזרות בזמן. עדיין לא. האמת שבקשר למכוניות צוללות, מסתבר שהיו כאלו כבר בשנות ה60

מכונית אמפיבית משנות ה60

נסיון נוסף שלא ממש צלח היה לפני מספר שנים עם מכונית הנקראת SQUBA. מסתבר שלא לכל טכנולוגיה יש ביקוש. בכלל העשור הזה עומד בסתירות בין ההתקדמות הטכנולוגית לדרישות הציבור. בעוד שבשנות ה90 גאדג'טים וחידושים מילאו את רכבו של כל זאטוט זב חותם, כשה"קברלויט" הפכו לשם נרדף לסמל סטטוס, כיום נדמה כי הדרישה היא דווקא לחזור למקורות ולבסיסו של רכב מוצלח- נוחות ויעילות. מאידך אנחנו רואים התקדמות בנושא אחר שמאפיין את דור הוואי התובעני שאינו מוותר על ההגשמה העצמית שלו אך במקביל מטפח אג'נדה חברתית וסביבתית מובהקת. הרכבים הירוקים תפסו תאוצה. אומנם לא באותו קצב שציפינו, ועדיין קשה עוד לחזות מתי יעלמו תחנות הדלק האיימתניות אך בכל זאת יש התקדמות איטית אך מבטיחה בנושא.

ניסאן מיקרה CC. גם לי יש כזאת (אבל לא ורודה ובלי גג נפתח)

בתחילת העשור נדמה שכל אחד חושב שהוא גנרל. ג'יפים וטנדרי ענק מילאו את הרחובות, רכבי שטח שבעבר היו בשירות צבאי בלבד כמו "הביבי האמר"- מפלצת אימתנית שעברה טרנספורמציה ובמקום לשמש כוח רגלי המנסה לכבוש איזה ג'אבל החלה לשמש עקרות בית בדרכן לסופר. בחירתו של ארנולד שוורצנגר למושל קליפרניה מסמלת אולי את חציית הקווים בין מה ש"המורם מעם" משתמש בו לבין מה ששאר העם משתמש בו. שוורצנגר, גיבור פעולה וחובב האמרים מושבע, הוא כוכב הפעולה הגדול ביותר שנעשה לאישיות פוליטית (קשה להגדיר את רונלד רייגן ככוכב קולנוע). בחירתו לטעמי אינה מסמלת את הרצון בכוכב, בגיבור פעולה, אלא את ההפך- את הרצון להיות כוכב פעולה, את זה שהכוכבים שלנו הם אנו.וכך במחיר של כמה עשרות אלפי דולרים הפכנו לכוכבי פעולה, גם אם לא נלחמנו בכוחות הרשע.

ביבי האמר- גיבור פעולה הולך לסופר

בחירתו של ברק אובמה לנשיאות מסמלת לעומת זאת את הדור החדש של כוכבי הפעולה. נטולי שרירים, מתוחכמים וקטנים. בדיוק כמונו. אין לנו צורך עוד בגיבורי פעולה מנופחים וטיפשים. וכך, המכוניות שהתנפחו והתנפחו עד ללא היכר, התכווצו פתאום. רכבי מיני הם הדבר הבא בשוק הרכב. הם יעילים,חסכונים ומגניבים. הצלחתם גדולה כל כך עד כי גם רכבים משפחתים כביכול יכולים ליפול לסקטור ה"מיני". השיא הוא בהופעתם של מכוניות מיני בעלות גג נפתח!! אכן העתיד כבר כאן, והוא לא מה שהיה פעם.
משבר המכוניות של ג'נרל מוטורס וחברות אמריקאיות אחרות בסוף שנות ה2000 והמשבר הכלכלי העולמי באותה תקופה מביא אותנו לעידן חדש בו מעט הוא הרבה, השימוש ברכב נעשה בצורה זהירה ויעילה יותר ומחשבות הגיוניות על עתיד כוכבינו מה גם על חניה, פקקים ומחירי דלק מעסיקים אותנו יותר מאשר ניפוח האגו שלנו, ובכך אנו מתקרבים יותר לחזונם של פורד, ובמידה אירונית ואכזרית גם לזה של הצוררים הנאצים שרצו "מכונית לעם".

לינקים:

המכונית האמפיבית של SQUBA

http://www.youtube.com/watch?v=6E4q7p6R3Og&feature=player_embedded#

מכוניות העתיד
http://www.futurecars.com/

האתר של פיאט 500- מכונית מיני שעשתה קאמבק מפואר בשנות ה2000
http://www.fiat500.com/

האינטרנט

איך שלא נסתכל על זה, זה היה העשור של הרשת הווירטואלית. העשור שהפך את המרחב הווירטואלי מנחלתם של מביני עניין ו"גיקים" של מחשבים למציאות של כולנו. העשור שהעביר אותנו מצב צבירה מoff line" " ל"on line" , שבו המציאות הווירטואלית השתלטה לא פעם וכפתה עצמה על המציאות הישנה והטובה.
רבות סופר ודובר על מהפכת האינטרנט, שלדעתי היא הגדולה ביותר מאז המהפכה התעשייתית. האינטרנט שינה סדרי עולם, ביטל את הצורך בספרות ותחבורה, יצר קהילות וקשרים בין אנשים שמעולם לא יכלו להיפגש לפני כן, חולל מהפכות במסחר ובפרסום, והביא אינפורמציה שהייתה חסומה עד כה, למרבית הציבור. אבל כמה באמת הוא תרם ושינה את עולמינו? וכמה ניתן למדוד את הרווח מול ההפסד במהפכה המקוונת?

אתר ההיכרויות האמריקאי הידוע lavalife. com

אתרי היכרויות/צ'אטים:

מה שנחשב בתחילת המאה מביך וקצת פאטתי תפס תאוצה לקראת סוף העשור. כיום קשה למצוא רווקים פנויים (וגם נשואים שאינם פנויים למרבית הצער) שאינם רשומים/היו רשומים בשלב מסוים בחייהם לאתר היכרויות כלשהו על אף הכחשות נמרצות מצד רבים מהם.האתרים הללו הפכו כבר לעניין שאי אפשר להתעלם ממנו, כתבות רבות נכתבו עליהם, כולל ניתוחים שונים על כללי "עשה ועל תעשה" באתרים. זוהי תעשיה המגלגלת כסף רב וניכן שגם מושקע בה לא מעט כסף ומחשבה כיצד להגיע ללקוחות ולשמור עליהם.
אתרי ההיכרויות החדשות מספקים הרבה יותר מהאפשרות למצוא בן זוג. הם מספקים איזה שהוא מענה לפנטזיה אנושים ללבוש צורה וזהות חדשה ולמצוא דמות המקבילה לזהות הזאת. מרגע שנכנסו אתרי ההיכרויות לרשתות החברתיות הן נעשו זמינות לכולן והשיטוט בהן דומה ל"WINDOW SHOPPING" בו הגולש מסייר ובודק את הסחורה מבלי ממש לקנות אותה, מדי פעם עוצר ומתלבט, אולי קונה (לפעמים מחזיר) וממשיך הלאה. אותה גישה קלילה ובלתי מחייבת הביאה גם ללא מעט מפחי נפש אך היא בלתי נמנעת ומסמנת במידה רבה את המשך הטשטוש בין מציאות לדמיון, הקיים גם בענייני זוגיות. שאלות כגון "האם צ'ט באינטרנט הוא בגידה?" הפכו לסוגיות ממשיות כאשר הגבולות לא ממש ברורים עדיין. אגב הצ'טים, אותם אתרי שיחות בלתי סופיים שזכו לתהילה בשנות ה90- תחילת ה2000 וגוועו להם לאט, גם בגלל שפינו את מקומם לגרסאות משוכללות יותר (רשתות חברתיות) ואולי כי הם לא סיפקו את יצר הפנטזיה במלואו. בסופו של דבר הפנטזיה נגמרה, וכולם הבינו ש"חתיכה בת 18" היא קרוב לוודאי ילד מחוצ'קן בן 12. האם גורל דומה צפוי לאתרי ההיכרויות? לא ברור.

שינויים בהרגלי הצריחה-myspace.com

רשתות חברתיות:

כמה פעמים שמעת מישהו אומר שבחיים הוא לא יצטרף לפייסבוק, שזאת רשת מושחתת, שהיא מטפחת ניכור חברתי, מציצנות וחוסר פרטיות, שהיא המקור למרבית הבעיות בעולם היום, היא יוצרת התמכרות זולה ושטחית שמבודדת אותנו מהחברה. שככל שיש לך חברים בפייסבוק אתה יותר ויותר בודד.. כמה פעמים אותו אדם שצודד בכך נכנע לבסוף ופתח דף בפייסבוק או דומיו בתירוצים שונים ומשונים "רק כדאי לראות תמונות של ידידה גרמניה שלי" או "רק כי אמרו לי שאני חייב?"
השאלות הצפויות הללו רק באות כדי להוכיח לנו שאנחנו לא בסכנת התמכרות, אנחנו כבר מכורים ואנחנו אפילו לא יודעים לזה. העולם המערבי נגוע בהתמכרות חסרת תקדים לעולם הווירטואלי. דמיינו לעצמכם מצב של הפסקת חשמל או כשל באספקת האינטרנט. התמונה המסתמנת היא קשה למדי- אנשים תוהים ברחובות, מחפשים מחשב נייד, בדל של ראיות לעולם הווירטואלי שנשאר מאחור. "אינני יודע מה יהיה הנשק במלה"ע ה3 אך אני יודע מה הוא יהיה ברביעית- מקלות ואבנים" אמר אלברט איינשטיין ואני טוען שאין צורך לחכות למלחמה הבאה, אלא רק להפסקת החשמל הבאה כדי לראות ציוויליזציה בקריסה. הפסקת החשמל של ניו יורק ב2003 היתה רק ה"בקרוב" למה שעלול להתרחש בעתיד- חזרה לקלשון ולמעדר.

מה שמעניין בכל הסיפור הוא שהרשתות החברתיות החלו את דרכם בדרך אופטימית תוך כדי שהם מחוללות מהפכות של ממש בתחום הבידור והמוזיקה. MY SPACE הפופולארית שפינתה את מקומה לפייסבוק האימתנית, הייתה לפלטפורמה נוחה למוזיקאים צעירים שהצליחו לפרוץ בעיקר בזכות דף האינטרנט שלהם. כך למשל ARCTIC MONKEYS
מבריטניה, חבורת צעירים חסרי ניסיון שהפכו ללהיט הגדול של 2005 מבלי להשקיע כמעט ביחסי ציבור ופרסום מלבד דף הmy space שלהם. דוגמא נוספת היא מהאתר הפופולארי "YOUTUBE" שחולל מהפכה של ממש בעולם הווידאו, מהפכה שדובר עליה רבות, גם כאן, המוחקת את יתרונם של מפיקים ובעלי תחנות טלוויזיה ומאפשרת לכולם כמעט ליצור ולשדר קליפים ללא הגבלה. הרשתות החברתיות כמו כל דבר אחר שהקדמה הביאה הם חרב פיפיות- יכולות לשמש בעדך או נגדך אך ללא ספק תרמו גם הם לטשטוש בין מציאות לדמיון בין אמת לשקר ובין אידיליה לפנטזיה.





בניין איביי- רשת יד שניה שהפכה למפלצת


מסחר:

האינטרנט שינה את חוקי המסחר הבסיסים ביותר ובהם הצורך במקום קבוע- בשטח שבו תימכר הסחורה. EBAY למשל, שהחל את דרכו כאתר יד שניה הפך למפלצת של ממש הכולל אתרי משנה רבים, הוביל לקורסים של "מסחר באי ביי" ומשמש כיום כגוף לחברות כלכליות רבות שמנצלות את המשאבים המעטים שהם צריכים להשקיע על מנת למכור את מרכולתם ובכללם – השטח. האינטרנט התגבר גם על אלמנט נוסף – הזמן, כאשר רכישות רבות נעשות מראש. שבירת האלמנטים הללו הביאו למצוקות במקצועות שהפכו לבלתי חיוניים יותר כגון סוכני נסיעות.
המסחר באינטרנט פותח לנו אפשרויות שלא הכרנו לפני כן. האפשרות למצוא קרקרים בדמות "אי טי", או שירבוט של פיקסו. מצד שני הוא גם חיזק את הקשר בין הסוחרים השונים. אלטנרטיבה ידידותית וסוציאליסטית לאי ביי הוא האתר הפופולרי "קרייגליסט" הפותח בפנינו בחינם וללא פרסום מעצבן שורה של שירותים החל ממכירות של כלי בית, עבודות, למחפשי אהבה מזדמנת או קשר שניתק.



זהו עד כה. לא הספקתי לדבר על נושאים רבים הקשורים לאינטרנט, אך הדף קצר והמלאכה מרובה, שיהיה סוף שבוע מקוון ונעים!


נספחים:

רשת ההיכרויות האמריקאית הפופולארית והידידותית למדי LAVALIFE
http://www.lavalife.com/


אתר המייספייס של הארקטיק מנקיס
http://www.myspace.com/arcticmonkeys


אתר CRAIGSLIST
http://craigslist.com/

יש עוד מלאנטלפים אתרים, ואף מילה על אתרי פורנו, אבל עזבו אתכם באימאשלכם...

הטלוויזה של שנות ה2000

במשך למעלה מ50 שנה הטלוויזיה שימשה כנייר הלקמוס המדויק ביותר מאמצעי התרבות הפופולריים. היא שיקפה את המציאות שלנו שבוע אחר שבוע, בדיוק מיריבי, כאשר היא אולי היחידה שבאמת הקשיבה לרחשי הציבור. בניגוד לתיאטרון שלא תמיד התיימר לשקף מציאות אלא אוסף של דימויים למציאות, ולקולנוע שפעמים רבות ביטא את נקודת ההשקפה של הבמאי על המציאות, הטלוויזיה הייתה למדיום שגם מקשיב לציבור, נותן לו את מה שהוא מחפש, ומפיק לקחים להמשך. בטלוויזיה באמת הייתה חשיבות לדעת הקהל, כאשר מושגים כגון "פיפלמיטר", "רייטינג" ו"פילוח שוק" משחקים תפקיד ומשפיעים על התכנים עצמם. זוהי מהפכה של ממש, שהרי עד למאה ה20 לקהל לא הייתה ממש השפעה ען היצירה עצמה, ובמקרה הטוב נתנה לו הרשות להתבונן (ניתן לומר כי עד למאה ה20 לחלק גדול אם לא לרוב האוכלוסייה אפילו לא הייתה גישה לצריכת אומנות, בוודאי שלא השפעה כלשהי) .
כל זה היה נכון עד להופעתו של הבחור החדש, המגניב יותר, האינטראקטיבי יותר, והזמין הרבה יותר- האינטרנט. באמצע שנות ה90 ותחילת ה2000 עם התפשטות הרשת הווירטואלית, השתנו כללי המשחק. לא רק שלציבור הייתה השפעה מיידית על התכנים, אלא שעתה הציבור יכול ליצור את התכנים בעצמו!!
ביטול הקו הברור עד כה בין יוצר לצרכן תרבות הביא למשבר זהות חמור בתעשיית הקולנוע. אותה מהפכה תקשורתית עלייה בישר פרנסיס פורד קופולה לפני 30 שנה על סט סרטו "אפוקליפסה עכשיו" בה "ילדה שמנה מאוהיו שעושה סרט על אבא שלה מתגלה כגאון החדש של הקולנוע" לא רק שהתממשה אלה הרבה מעבר לכך- היום אפילו חתול או אוגר שמסובב את ראשו יכול להיות מפורסם יותר משחקנים ואמנים רבים.
מתוך המשבר החמור הזה שלווה גם בסיכון כלכלי ומנהלתי צמחו כמה תופעות בשנות ה2000, ביניהם הריאליטי, סדרות החידה, והסיטקומים החדשים.

המשרד-הזן החדש של הסיטקומים, האם הוא חזק מספיק להחזיק מעמד?

הסיטקומים החדשים (והישנים)
בשנות ה90 3 מהסדרות הנצפות ביותר ברחבי העולם היו "סיינפלד" , "חברים" ו"הסימפסונים".
בשנות ה2000, הפלא ופלא 3 מהסדרות הנצפות ביותר הן "סיינפלד", חברים, והסימפסונים.
מקריות? אני חושב שלא. אותם נושאים שהעסיקו אותנו ובהם התפרקות התא המשפחתי, שמרנות לצד חתרנות, תהיות של צעירים בעיר הגדולה ושאר ערכים כל- אמריקאים נוצריים שעמדו על כף המאזניים עדיין מטרידים צופים מרחבי העולם המתעלמים שמרביתם אינם גרים במנהטן אלא מקסימום באשדוד ושאת הקניות שלהם הם עושים ב"בזאר שטראוס" ולא ב"בלומינגדיילס"
אותם סיטקומים מצליחים בישרו במידה רבה את שירת הברבור של הסיטקום הקלאסי שכביכול הלך לעולמו. השמועות על מותו כמובן היו מוזגמות.
הסיטקומים החדשים שואבים את כוחם מהישנים ומנסים לשכלל ולבחון מחדש את מהות הקומדיה תוך כדי שימוש בשלל אמצעים שונים ומשונים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא הסדרה הבריטית "המשרד" שהחליפה את פורמט הסיטקום הקלאסי המבוסס על פאנצ' ליינים ועלילה שמסר מוסרני בסופה בעלילה עגמומית משהו שההומור בה מבוסס על מבוכה. זוהי סדרה מוקיומנטרית (מדמה סגנון דוקומנטרי המשלב ראיונות עם הדמויות הראשיות) שזכתה להצלחה ענקית ולגרסאות שונות ברחבי העולם.
הטלוויזיה הבריטית הנפיקה לא מעט פורמטים אלטרנטיבים לסיטקום ששלט ביד רמה במשך עשרות שנים, ביניהם "סאקסוויל" המשעשעת וחדר עישון" החדשנית המתרחשת כולה כצפוי בחדר עישון.
בסופו של יום הצופים חזרו לסיטקום הישן והטוב.הם חזרו לקארי בראדשו, להומר סימפסון ולג'רי סיינפלד. כי אין כמו בבית.

אמריקן איידול- כל אחד רוצה להיות זמר

ריאליטי

עוד הוכחה שהגיבור החדש של הטלוויזיה הוא בעצם אתה, היא עליית הריאליטי ותכניות ה"LIFE STYLE" בשנות ה2000,
הריאליטי שהתחיל בשנות ה90 בסדרה "החיים האמיתים" של MTV החל את דרכו דווקא כפורמט חדשני וחתרני. החתרנות שלו נובעת כהתרסה למצב הישן בה כוכבים מרוויחים סכומי עתק לכל פרק ובה מפיקים ועורכי תוכן קובעים את דעת הקהל תוך כדי התעלמות מרצון העם האמיתי. אך כמו מהפכות תרבותיות רבות, מוסד ה"ריאליטי" נשחט ונרקב במהרה והפך לגרוע יותר מקודמיו כאשר כל קשר בינו למציאות מקרי ביותר. רבות דובר על התדרדרות הרמה המוסרית בעידן הריאליטי, על התוכן הירוד, על האופן בו הריאליטי מסמן את החברה המתדרדרת שאיבדה כל ערך מוסרי. רבים שוכחים כי ישנם תכניות ריאליטי מוצלחות (רובן בריטיות) שדווקא לקחו את האלמנטים החיובים שבעניין והפיקו מהם סוג של יצירות מופת טלוויזיוניות. דוגמא בולטת היא "המתחזים", סדרה בריטית שבה בעלי מקצוע לימדו איש מהשורה את הכישורים שלהם עד להפיכתו למאסטר , ובסופו של פרק הוא התמודד על האפשרות לשכנע אנשי מומחה שהוא הוא אכן מאסטר בתחומו כמו כל האחרים. זהו ניסיון אמיץ ומרתק לבחון את גבולות הלמידה וההסתגלות האנושיות. גם תכניות הריאליטי השפלות ביותר לימדו אותנו דבר או שניים. תכניות כמו "כוכב נולד" (המקביל ל"אמריקן איידול" ואחרים) שינו את עולם המוזיקה בהכניסם זמרים אלמונים כביכול למרכז זירת הרייטינג. תכניות כמו "האח הגדול" לימדו אותנו על יחסי אנוש במצבים קשים, כולל גזענות. תכניות כמו "המרוץ למיליון" ו"הישרדות" אולי לא למדו אותנו הרבה אבל סיפקו בידור משובח למדי, כל עוד הוא נמשך .
התכניות הללו ואחרות רגשו אותנו, ליוו אותנו והיו לשיחת היום ב"קולרים" ובפינות הקפה. הם החליפו דמויות פיקטיביות של גיבורי סיטקום בדמויות פיקטיביות לא פחות אבל כאלו שהיו פעם אמיתיות לפחות. הם שבו אותנו במקסם של מציאות מדומה וזהו עוד סממן אולי של התקופה המבולבלת הזאת, בה נחצה קו ברור בין דמיון למציאות. אישה המחפשת חתן מתוך שורה של מתחרים הנשלחים למשימות שונות על מנת לזכות בלבה, חבורת אנשים החיים על אי בודד ומנסים לזכות בכסף רב, חבורת אנשים הגרה בבית ממנו אסור להם לצאת לחודש שלם, כל אלו היו עלילות חיינו הפיקטיביות שנראו לכולם מציאותיות כל כך.

"אבודים"- מי יזהה את כתב החידה?

ולבסוף- סדרות ה"חידה" :
אין לי הרבה מה להרחיב על התופעה הזאת כי היא חדשה למדי. הכוונה היא לסדרות מתוחכמות שהצפייה בהם היא סוג של כתב חידה. הסדרות הבולטות בז'אנר הזה הן "אבודים" (LOST) ו"נמלטים".
הגישה של יוצרי אבודים היא שאם אי אפשר להלחם בתופעת האינטרנט, למה לא להצטרף אליו? ואכן הצפיה בסדרה היא רק חלק מהחוויה למעריצים הכבדים. רשת ABC העלתה אתר אינטרנט בשם "LOST EXPERIENCE" השופך אור נוסף על התעלומות הקשורות לניצולי טיסת אושיאניק. זוהי הטלוויזיה של העתיד- שילוב של מדיות ויצירת עולם רחב שהצופה לוקח בו חלק, כמעיין מפענח או בלש בדרמה אינטראקטיבית. כמות האינפורמציה, התעלומות והשאלות שהסדרה (המעט מעצבנת לטעמי) מעלה הוא בלתי נתפס. בשנות ה2000 וכנראה שגם אחריהם הצופה לוקח חלק גדול בהרבה מרביצה על ספה. מה יוליד העתיד? אין לדעת.

נספחים:

LOST EXPERIANCE

http://www.thelostexperience.com/

כתבה של מורי ורבי (השנוי במחלוקת אומנם) אסף ציפור על "פורמטים חדשים" בטלוויזיה (בעיקר הבריטית)

http://www.film-e-good.org.il/siteFiles/1/14/4704.asp

כתבה על 15 סדרות הריאליטי הגרועות בעולם- לקרוא ולשמור, שהרי הטראש של היום הוא הקלסיקה של מחר

http://tv.popcrunch.com/the-15-worst-reality-tv-shows-ever-made/

מגמות בקולנוע של שנות ה2000

מן הסתם קולנוע הוא התחום הקרוב ביותר לליבי וזהו התחום שבו אני הכי שולט מכל נדבכי התרבות. המהיימנות המדוייקת של הקולנוע לשקף את התקופה , לשרטט היסטוריה ולהיות רפרנס מדוייק יחסית לתקופה נובע מהיותו מראה דו כיוונית- הוא משקף את ההיסטוריה אך מושפע ממנה, הוא מתאר תקופה אך גם חלק מתקופה. הקולנוע של שנות ה2000 מורכב ומסועף. לא היתה מגמה בולטת אחת, לא זרם חדש (אפילו בשנות ה90 אפשר להצביע על זרם קולנועי משפיע חדש- סרטי ה"דוגמה" מדנמרק) אלא אוסף של סרטים שלעיתים קשה לפענח קשר ביניהם. ובכל זאת אנסה לזהות מגמות בקולנוע של שנות ה2000, עשור קולנועי עשיר ומרתק שהוכיח לנו כי הקולנוע רחוק מההספדים הרבים שנתנו לו בעשור הקודם, וזאת חרף האינטרנט, המצלמות הדיגיטליות, הטלוויזיה ושאר אבני נגף שאיימו להכחידו. בשנות ה2000 האומנות השביעית היא עדיין המשפיעה ביותר, המסקרנת ביותר וזאת שמחוברת מכל לציבור. האם זה ימשך? קשה לדעת אך אני מנחש שכן.

רקוויום לחלום (2001, דארן ארונופסקי), העתיד הוא סרט רע.

1. סרטי פרה- 9-11
בשנות ה90 נפוצו סרטים רבים ששימשו כמעיין נביאי זעם וביטאו חששות כבדים לקראת סוף המילניום. הפחד מהטכנולוגיה, מאיבוד השליטה, מאיבוד הזהות, מגלובליזציה ומהתחמשות מצאו מקומם בשלל סרטי אסונות ומד"ב כגון "היום השלישי" , "מכסח הדשא" (פחד מהטכנולוגיה וממה שבשנות ה90 נקרא "מציאות ווירטואלית"- חשש שהתבדה), שליחות קטלנית 2 (שדווקא מציע פתרון אופטימי אבל מעלה חששות כבדים על הטכנולוגיה המקדמת בקצב מהיר מדי) ועוד. המגמה התחזקה בסוף שנות ה90 ובתחילת ה2000 למרות שלאחר פרוץ המילניום נוכחנו לדעת שהמכונות לא השתלטו על האדם, שמגפות קשות לא הכניעו את האנושות (12 קופים, התפרצות) ואפילו באג 2000 לא באמת הכניע אותנו.
הקולנוע של סוף המלניום הגיע לשיאו ב1999, אחת השנים החשובות בתולדות הקולנוע המערבי, כששורה של סרטים ביטאו את המצוקה הקשה , הפחד מהעתיד ואובדן הדרך. "אמריקן ביוטי" – זוכה פרס האוסקר לאותה שנה הראה לנו אמריקה מתפוררת, עצובה שאיבדה את ערכיה. כמו גיבור הסרט גם אנחנו כבר בקבר ואין לנו אלא לומר קדיש על החלום הנפלא שהפך לסיוט נוראי. "מועדון קרב" מאותה שנה מראה לנו מציאות דומה ל"אמריקן"- גיבור שכבר מת, סכיזופרן המאמין בהרס המוני על מנת להגיע לישועה. "זמנים משונים" מאותה שנה מראה לנו סיוט מודרני ובו סם אלקטרוני המייצר חוויות.
עד 2001 המשיך גל סרטי נבואות הזעם לשלוט בהוליווד. למרבית האירוניה (או שלא) שיאו של הגל מגיע רגע לפני שהחששות הגדולות שלנו מתממשות – בשנת 2001. דוני דארקו ו"רקוויום לחלום" שניהם מאותה שנה מציגים לנו את שיאו של החשש. ב"דארקו" שעלילתו מתרחשת דווקא בסוף שנות ה80 (סוף עידן תמימות נוסף) אנו נחשפים שוב לגיבור שהוא ספק מת ספק חי, נע בין עולמות שונים של קיום שסופם של כל אחד מהם גרוע מהשני. ב"רקווים" אחד מהסרטים הטובים של העשור ארבעת הגיבורים שלנו חיים אבל מתים רוחנית. הסיוט שלהם גדול מכל מוות כאשר נקודת המוצא גרועה אך נקודת הסיום גרועה בהרבה. אנו נעים לעתיד שחור וככך שהווה גרוע כך המציאות עוד עלולה להתדרדר.
הסרטים הללו מעבר לתוכנם והמסר שניסו להעביר התאפיינו בווירטואוזיות עלילתית וויזואלית ובשימוש חדשני במדיום הקולנועי. נדמה כי הקולנוע הגיע לסף היכולת שלו באותן שנים אך הנפילה היתה חדה וכואבת. ב9-11.2001 התממש הסיוט הגדול ביותר של ארה"ב ולא היה צורך עוד בסרטי אסונות ונבואות זעם. הקולנוע חזר לבסיס, כאשר הקהל דרש וקיבל דרמות תקופתיות, קומדיות רומנטיות ודוקומנטרי.

לתפוס את הפרידמנים (2003, אנדרו ג'ראקי) "למי אתה מאמין?"


2. דוקומנטרי: עד שנות ה2000 נדחקו מרבית הסרטים הדוקומנטרים לשולי הקולנוע והוקרנו בעיקר בערוצי טלוויזיה נידחים ובסינמטקים. הקדמה, הטכנולוגיה המתפתחת המאפשרת לכל אחד כמעט לקחת מצלמה ולצלם, ובעיקר הצורך בסיפורים אנושיים "אמיתים" הביאו לפריחה חסרת תקדים בקולנוע התיעודי. אך מעבר לכך היה זה קולנוע תיעודי אחר שמתח את הגבולות בין מציאות לבדיה, בין "אמת" ל"שקר". נדמה כי כללים בסיסים שמתחו קו ברור בין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי נשברו , הקו הטשטש עד בלי די, וקשה עד בלתי אפשרי היום להבחין לפעמים בין דוקומנטרי לעלילתי.
הבמאי הבולט שהביא את הדוקומנטרי למרכז הבמה היה מייקל מור. מור שפועל מסוף שנות השמונים הפך את הז'אנר שפיתח "דוקו-אקטיביזם" למודל ליוצרים אחרים (ביניהם מיקי רוזנטל שלנו) ואת הדמגוגיה לאומנות ממש, ששיאה הסרט "פרנהייט 9-11" סרט מנפילוטיבי מאין כמוהו שזכה להצלחה קופתית ענקית ולזכיה בפרס הראשון בפסטיבל קאן. המוטו של מור הוא כי קולנוע יכול (וצריך) לשנות את המציאות הלכה למעשה, וכך הוא עושה במיומנות רבה בסרטו הקודם "באולינג לקולומביין" מ2001. מור מצליח באמצעות מצלמתו לשנות את המציאות כאשר מפגיש חבורה של נפגעים מאסון קולומביין עם ראשי רשת "וולמרט" ובכך מונע הפצתם של כדורי אקדח בחנות. האם מור מתעתע בקהל כפי שהוא מתעתע במציאות? ב"פרנהייט" הוא משתמש באמצעים זולים למדי שכאילו נלקחו מסרטי קונספירציה הפופולרים באינטרנט (גם הם זכו לעדנה לקראת סוף העשור, המפורסם שבהם טוען כי המסע לירח הוא זיוף). אך מור לא הצליח להפיל את משטר בוש ב2004 עם צאת הסרט. למרות הכל, שוב נוכחנו במוגבלות של הקולנוע ככלי פוליטי. סרט הוא עדיין רק סרט.

פרספוליס (2008) אנימציה על המהפכה האיסלמית באיראן.

3. אנימציה: עוד ז'אנר הנחשב כנחות לפני שנות ה2000 וזכה למעמד הראוי לו, בזכות שורה של יצירות מופת שמצאו את מקומם בלב הקונצנזוס המערבי. המהפך החל בתחילת שנות ה90 כאשר פוקס העלתה לראשונה מאז "משפחת פלינסטונס" סדרת אנימציה שלא לילדים בלבד בשעת פריים טיים מאוחרת. הייתה זאת כמובן הסדרה "הסימפסונס" שהפכה מאז לסדרת הפריים טיים הארוכה ביותר בכל הזמנים. הסימפסונס שחוללו מהפכה הובילו את הדרך לסדרות אנימציה למבוגרים כגון "סאות' פארק", "ביווס ובאטהאד" ו"דרייה". בשנות ה2000 האנימציה עלתה מדרגה כאשר מצד אחד האולפנים הגדולים גילו את האנימציה הממוחשבת והחלו להפיק בקצב שורת סרטים מצליחים ומנגד יוצרים עצמאים גילו את כוחה של האנימציה והחלו להשתמש בה בדרכים מקוריות וחדשניות.
אולפני פיקסר, אולי האולפנים המצליחים ביותר בשנות ה2000 הפכו לראשונים מזה שנים שמצלחים להיות מזוהים עם קו אחיד, מעיין חותמת גומי איכותית אך במקביל הצליחו להפתיע ולייצר להיטים שנה אחר שנה. "משפחת סופר על" שלהם משנת 2004 הוא לדעתי סרטם הטוב ביותר ואחד מסרטי האנימציה הטובים בכל הזמנים- סרט השובר את חוקי הז'אנר "גיבורי העל" כאשר מפגיש אותו עם ז'אנר מסורתי אחר- דרמה משפחתית, ובו בזמן מפתיע בעיצוב אומנותי-רטרו שנות ה60 , עם קריצה מכוונת לקומיקס ואנימציה ישנים וטובים.
ברגע שהיוצרים הצעירים גילו את האנימציה, וברגע שהיא הפכה לקלה , זולה ושווה לכל נפש, הגבולות נפרצו. האנימציה היא האומנות שהקולנוע רוצה להיות- משוחררת מכבלים, חסרת גבולות בדמיון, בעלת שפה אוניברסלית עשירה ומרתקת ומאפשרת חירות יצירתית כמעט מוחלטת. יוצרים כמו ריצ'רד ליקלייטר וטים בארטון השקיעו את מרצם וכשרונם דווקא באנימציה.
סרטו של ליקלייטר, מחלוצי האינדי של שנות ה2000 מתאפיינים במינימליזם מחד (אחרי הזריחה ו"טייפ" המצולמים במעט לוקיישנים ומעט שחקנים) ומצד שני סגנון ודמיון רב. סרטיו "חיים בהקיץ" (2001) ו"סורק באפלה" מראים לנו עד איפה אפשר ללכת בשילוב של LIVE ACTION ואנימציה. "חיים בהקיץ" מספר על גיבור שכלוא בחלום בתוך חלום. גיבורו של "סורק באפלה" לובש חליפה המשנה את צורתו ללא הרף. הגיבורים הללו מייצגים במידה מסויימת את הקו המטשטש בין חלום למציאות, בין דמיון והזיה לעולם האמיתי, קו שהמשיך להטשטש בסרטים רבים אחרים.
במאים אחרים השכילו למתוח את הקו עוד יותר כאשר שילבו אנימציה בקולנוע דוקומנטרי. "ראיין" , סרטו הקצר זוכה פרס האוסקר של כריס לנדרט ו"וואלס עם באשיר" של ארי פולמן הובילו אותנו למסע אל התת מודע. בסרטים הללו הדמויות המתוארות אמיתיות, קולן אמיתי, והסיפור שלהם אמיתי לחלוטין, אך האם הזכרונות, הפחדים והתקוות שלהם אמיתיות?

קדימה, תריץ אחורה(2007, מישל גונדרי) כל אחד יכול לעשות סרט.

4. סופו של הפוסט מודרניזם הקולנועי:
בשנות ה90 הקולנוע גילה את הפוסט מודרניזם. קולנוענים ובראשם קוונטין טרנטינו וגיא ריצ'י הבינו כי צורה חשובה לפעמים יותר מתוכן וסרטיהם אופיינו בסגננות שונים ומתחלפים, תסריטים השוברים במודע את מימד הזמן והמקום ומחוות אין סופיות לסרטים אחרים.
סרטו האחרון של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד" וההצלחה הקופתית הגדולה שלו אולי רק מחזק את הטענה כי הגל הפוסט מודרניסטי בקולנוע מאחורינו. לאחר 9-11 הקולנוע חזר להיות מסורתי וסטנדרטי, אך כמו בגלגול נשמות, הידע והתובנות על הקולנוע הפוסט מודרניסטי נשארו ויש התייחסות אליהם גם בסרטים שהם כביכול סטנדרטים.
דוגמא טובה לכך היא סרטם של האחים כהן "ארץ קשוחה" . זהו מותחן סטנדרטי למדי, ללא טריקים בעריכה, בצילום או בתסריט, אך סופו של המותחן הזה הוא כל כך פאטאליסטי, כל כך יוצא דופן, שקשה להאמין שסרט זה הוא המצליח ביותר של האחים כהן, והראשון מסרטיהם שזכה באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר.
בשנות ה2000 השוליים הפכו למרכז, אך המרכז השתלט לעיתים על השוליים. סרטי שוליים רבים זכו להצלחה קופתית וביקורתית מרשימה (ג'ונו, מיס סאנשיין הקטנה) וכוכבים חדשים צצו בין לילה (ג'אד אפטו וחבריו, חבורת יוצרי "פרוייקט המכשפה מבלייר"). ההגדרה "סרט אינדי" איננה כבעבר. בעבר נחשב סרט עצמאי לכל סרט שהופק מחוץ לאולפנים ובתקציב זעום. כיום סרט אינדי נחשב לכל סרט שנעשה בתקציב של פחות מ8 מליון דולר (סכום עתק במונחים ישראלים ואירופאים). אולפנים רבים הפיקו סרטי אינדי (וורנר למשל פתחו חטיבה שלמה של סרטי אינדי בה הופקו והופצו סרטים מקוריים רבים כגון "מדעי החלום" של מישל גונדרי). ואם זאת התחרות נעשתה קשה יותר, כאשר כל ילד כיום יכול לעשות סרט באמצעים מינימלים וללא הכשרה כמעט. הדבר גרם לכך שהיוצרים העצמאים התקרבו יותר לשולים, הסרטים שלהם פחות נועזים וחתרנים ויותר מיינסטרימים ונוחים לצפיה.

זהו לבינתיים. מקווה שנהנתם.
גמר חתימה טובה ותראו סרטים (לא רק ביום כיפור..)
אורי

נספחים :

מומלץ לגלוש באתר הסרט "רקוויום לחלום " אתר מדהים שמשלים את חווית הטריפ הרע של הסרט:

http://www.requiemforadream.com/

כאן יש קישור לסרט המלא "ראיין" (2004, כריס לנדרט) הסרט הקנדי המופלא הנותן לנו מסע אל התת מודע, תוך כדי מחווה ליותר אנימציה גאון שהתדרדר לסמים ואלכוהול.
http://www.youtube.com/watch?v=gvfgLBMmtVs

מומלץ אגב לראות את הדוקומנטרי ה"מייקינג אוף" של ראיין "אלטר אגוס" שהוא הרבה יותר מ"מאחורי הקלעים רגיל, סרט השואל שאלות על מהות הדוקומנטרי, על הקו הדק בין שימוש וניצול של דמות בסרט דוקומנטרי ועוד. מומלץ.
http://www.imdb.com/title/tt0431607/ (זה לא הסרט אלא קישור לIMDB)

ואחרון חביב-רציתי לשים פה לינק לאתר של היוצר הכי מוכשר ויצירתי שפועל כיום בעולם הקולנוע-מישל גונדרי. אמה מה - גיליתי שהאתר שלו מסחרי בטירוף ולא ממש מעניין, אז אני מצרף כאן לינק לפרסומת המחופפת-משהו שלו לHP, תהנו.

http://www.youtube.com/watch?v=RWPuPNhtxQE